ציונות במשנתו הטהורה של הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד - רבה הראשון של העדה"ח ממנהיגי הישוב הישן ואגוד"י בארץ ישראל
לאחר שכבר עסקנו בכתבה קודמת בעמדותיהם של גדולי ישראל מן העולם החרדי שתמכו בבניין הארץ, בחיזוק ההתיישבות ובצעדים המעשיים של תחיית הלאום בארץ הקודש, מצאנו לנכון להקדיש טור מיוחד לדמותו של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל. דמותו של הרב זוננפלד תופסת מקום ייחודי ומורכב בתולדות היישוב הישן, וכיוון שהוא הוצג פעמים רבות כסמל ל“קנאות”, יש חשיבות אמיתית לברר את העובדות ולשוב אל המקורות.
על אף התדמית הרווחת, הרב זוננפלד לא היה מתנגד לרעיון תחייתו של עם ישראל בארצו. מאבקו לא נגע לעצם הבניין הלאומי, אלא לדרכו החילונית של חלק ממנהיגי התנועה הציונית בראשיתה. הרב לא נלחם נגד בניין הארץ, אלא על כך שבניין זה ייעשה מתוך קדושה, מסורת ויראת שמים. מכתביו ועדויות בני דורו מגלים אהבת ארץ עמוקה, רצון לחיזוק היישוב היהודי, ותמיכה מעשית בכל משפחה יראת שמים שביקשה להיאחז בארץ אבותיה.
רבינו ראה ביישוב ירושלים שליחות רוחנית. הוא עודד את אנשי קהילתו לרכוש בתים, להרחיב שכונות ולבנות חיים יהודיים חזקים בארץ ישראל. הוא תמך בעולים חדשים שבאו מתוך שליחות רוחנית, וחיזק יוזמות של התיישבות שנעשו ברוח התורה. גם בתקופות של סכנה ומאורעות דמים, גילה הרב הערכה עמוקה למי שעמד להגן על היישוב, וכינה אותם “שלוחי מצווה השומרים על אחיהם”. בעיניו, שמירת חיי ישראל הייתה חלק בלתי נפרד ממצוות יישוב הארץ.
אף יחסו לאנשי התנועה הציונית היה מורכב: תקיפות בענייני דת בצד כבוד ואחריות משותפת לגורל היישוב היהודי. הרב הבהיר כי בניינה של ארץ ישראל חייב להיות מושתת על תורה, אך מעולם לא שלל את עצם השאיפה הלאומית. הוא חזר והדגיש כי הבעיה איננה ברעיון התחייה, אלא בניסיון לנתק את הבניין מן היסוד הרוחני שעליו נשען עם ישראל מדורי דורות.
דמותו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל היא עדות חיה לכך שאהבת הארץ ושאיפה לבניינה אינן סותרות דבקות בתורה, אלא להפך — זו הדרך הנאמנה של היישוב הישן ושל גדולי ישראל בכל הדורות. בדמותו אנו מוצאים את החיבור העמוק בין מסורת עתיקה לבין אמונה בעתיד העם בארצו; שילוב של אחריות, רגישות ואהבת ישראל אמיתית. והוא, אולי יותר מכל, מוכיח שציונות של רוח וקדושה יכולה ללכת יד ביד עם דבקות בהלכה ויראת שמים.

תגובות
הוסף רשומת תגובה